עו"ד קרן חן-סופר | יועצת משפטית באיגוד לשכות המסחר | מאמרי דעה | 29/10/2018

עולם החקיקה הצרכנית – האם איבדנו רסן?

ראשיתה של החקיקה הצרכנית עוד בתקופה שקדמה לעולם האינטרנט ומנועי החיפוש, ואפילו עוד לפני שהייתה קיימת תרבות הקניונים. חוק הגנת הצרכן נחקק בשנת 1981, עוד בימים שהיינו מכתתים רגלינו לחנות רחוב קטנה, לרוב מבלי היכולת/הידע להשוות מול מחירים אחרים, וכאשר חוסר שביעות הרצון שלנו לרוב נותר עמנו. כמה חשוב היה אז להגן על הצרכן הקטן וחסר האונים, נטול הכוח והידע. 

אלא שמאז ועד היום, העולם השתנה לחלוטין. בלחיצת כפתור אחת יכול כל צרכן להזמין מוצר ברשת האינטרנט, בארץ או בחו"ל, להשוות מחירים (ואף להיעזר באתרי השוואות מחירים) ולבצע עסקה. במידה ובחר ללכת פיסית לחנות, לרוב זו ממוקמת בקניון בסמיכות לחנויות מתחרות אחרות ותוך יכולת להשוות מחיר ולבצע החלטה מושכלת.

 

ומה אם הצרכן אינו מרוצה? הרי שאז כוחו של הצרכן נשקף במלוא הדרו. פוסט אחד בפייסבוק/ הודעה אחת בווטסאפ/ צילום אחד של תקרית – והנה לך עוסק אחד מושחר מאוד. כוחו של הצרכן התעצם מאוד וכלל אינו כשהיה, ומערכת האיזונים בין הצרכן לעוסק השתנתה לחלוטין. אלא שלדאבוני הרב, בכנסת ישראל טרם השכילו להבין זאת.

 

הצעות חקיקה צרכניות - חלקן הזויות מיסודן, וחלקן ראויות אולם אינן מידתיות כלל- מוצעות השכם וערב, וחלקן מתקבלות ונרשמות בספר החוקים. כך למשל, על שולחן הכנסת הונחו במהלך השנה החולפת: הצעת חוק המבקשת לסמן על-גבי מוצרים את תאריך הייצור והתפוגה גם בתאריך העברי ולא רק לועזי; הצעה אחרת המחייבת את העוסק לקבע מחיר רגיל של מוצר למשך 30 יום לפני יציאתו למבצע וכן להגביל את משך המבצע למקסימום 45 ימים;- ועוד הצעות רבות אחרות.  

 

לכל אלה מאפיין אחד ברור – חוסר איזון מובהק בין העלות והנטל המושת על כתפי העוסק במידה וההצעה תתקבל, למול "הנזק" הנגרם לצרכן מהמצב הקיים. האם הגיוני להטיל על כלל העוסקים את החובה לסמן על גבי כל אחד ממוצריהם את תאריך הייצור העברי, רק לטובת קומץ קטן באוכלוסיה שמבקש לקרוא את התאריך במונחים עבריים? האם לצורך שקיפות אמיתית ופרסום מחיר המוצר לפני יציאתו למבצע, יש צורך במנגנון של קיבוע מחיר וכן הגבלת משך המבצע?  

 

היו גם הצעות שהשלימו את הליך החקיקה ונוספו במהלך השנה החולפת לספר החוקים. כך למשל, עד היום, עוסק מחויב ליידע את לקוחותיו אודות מועד סיום עסקה לתקופה קצובה במספר ערוצים: בחוזה/מסמך ההתקשרות, בכל חשבונית החל משלושה חודשים לפני סיום העסקה, וכן במסרון לטלפון הנייד 21 יום לפני מועד סיום העסקה. אם לא די בכל אלה, כעת תוקן החוק ונוספה הדרישה מצד עוסקים מסוימים ליידע את הצרכן אודות מועד סיום העסקה גם בהודעה קולית או בשיחת טלפון (במידה והטלפון של הצרכן חסום לקבלת הודעות).

 

אך מה באשר למידת האחריות של הצרכן? עד כמה נבקש לשמרו חסר אונים וחסר אחריות? מדוע לא יידע כל צרכן ולקוח כי עליו לתעד את מועד סיום העסקה מלכתחילה ביומנו ו/או לעיין בחשבונות המגיעים לביתו? 

 

כך גם נוספה לספר החוקים בשנה החולפת הדרישה מצד כל עוסק ליידע את הצרכן בדבר מדיניות אספקת השירות שלו וכן מדיניות שירותי ההובלה. לא די בחובה להבהיר מדיניות זו בחוזה, לרבות בטופס הזמנה, אלא נקבע כי על כל עוסק להציב שלט, אשר מידותיו נקבעו על ידי המחוקק, בסמוך לכל קופה. דרישתנו להציב שלט אחד מרכזי ובולט בכניסה לבית העסק- לא התקבלה.

 

להמשך קריאת המאמר כפי שעלה ב"גלובס" לחצו כאן  

 

   

למידע נוסף בתחום זה