גיל פרישת נשים ופנסיה

לאחרונה עוסקת הכנסת, בסוגית גיל פרישת נשים מהעבודה. הנושא ראוי ויש לדון על כך בשום שכל, ואולם רוב הנוטלים חלק בדיונים מכוונים את דבריהם לגיל הפרישה ולא לאיכות החיים אחרי הפרישה הנגזרת מהפנסיה הצוברת.

אין ספק כי פרישת עובד או עובדת, כאשר כוחם עוד במותניהם או במוחם היא בזבוז משאבים למשק. כמו כן, ועניין זה החשוב ביותר, אילוץ עובדים לפרוש, כאשר עדיין הם מתפקידים "כרגיל" הוא גרימת עוול לעובד, לעובדת ולמערכת כולה.

חסידי השארת גיל הפרישה על כנו, מדברים רק על כוחה הפיזי של העובדת, אולם מתעלמים לחלוטין מקצבת הפנסיה שתקבל אחרי שנות עבודתה. על מנת להשלים את התמונה ולהציף את הבעיה בכללותה, אנסה בטור זה לערוך חישוב גס שיוכל להצביע על התמונה הריאלית.

נניח שהעובד מתחיל לעבוד בשוק העבודה בגיל 25, אחרי הטיול הגדול בחו"ל והלימודים המכשירים אותו לעבודה המתאימה לו. אם גיל הפרישה הוא 65, יש לו כ-40 שנות עבודה. כיום ההפרשה לפנסיה היא בגובה של 12% משכר העובד, כך שהעובד צובר במשך שנה 1.44 חודשי משכורת לפנסיה, וכך בתום תקופה של 40 שנה יש לעובד סכום נצבר של 57.6 חודשי משכורת ועוד ריבית ורווחי קרן הפנסיה. הריבית כיום היא ריבית נמוכה מאוד, ולכן החישוב נעשה לפי הריבית שקבעה הממשלה לקרנות הפנסיה, לפני החוקים בשנות התשעים, כלומר 4% בערך. בחישוב ריבית דריבית לתקופה של 40 שנה מתקבלת ריבית של כ-80% לכל התקופה. כלומר הצבירה של העובד ועוד הריבית ורווחי הקופות מצטברים ל-104 חודשי עבודה, המהווים את בסיס הפנסיה של העובד. כאן המקום לציין כי התייחסתי לשכר העובד כשכר קבוע במשך כל 40 השנים, ואולם אנו יודעים כי ישנה זחילת שכר במשך השנים עד כדי שכר כפול ויותר בתום 40 השנה.

לפי דוחות הלמ"ס, תוחלת החיים הממוצעת של נשים בישראל היא 83, כלומר יש לדאוג ל-18 שנות פנסיה לפחות, שהם 216 חודשים, בהנחה שהעובדת פורשת בגיל 65. אפשר לראות מיד כי הפנסיה הצוברת בהנחות הנ"ל אינה מכסה אפילו 50% משכרה האחרון של העובדת, אלא רק כ-48%.

יתרה מכך, השכר החציוני במשק בשנת 2014 היה כ-5,700 ₪ לחודש לאישה עובדת. מכאן שהפנסיה החודשית שלה תהיה 48% מסכום זה, כלומר כ- 2,700 ₪ לחודש. אפשר להסיק כי גם אם נוסיף את קצבת הזקנה של הביטוח הלאומי בגובה 2,000 ₪, תישאר העובדת בפנסיה במחסור של 1,000 ₪ בחודש.

בהנחה כי שכר העובדים בישראל גדל במשך 40 שנה, והרווחים בקופת הפנסיה כיום אינם מגיעים ל-4% בשנה, וכי רצון הפורשת לפנסיה הינו לשמור על רמת החיים שהתרגלה אליה במשך השנים, אפשר לקבוע בברור כי אם תפרוש העובדת בגיל 65, רמת חייה תרד.

אם ברצוננו לשמור על רמת החיים אליה הורגלה העובדת בשנים האחרונות לעבודתה, אזי שלפי החישוב מעלה עליה לפרוש לפנסיה בגיל 68, והתוספת של קצבת הזקנה מהביטוח הלאומי והריבית על יתרת הקרן בזמן תשלום הקצבה, תבטאנה את זחילת השכר במשך השנים. לתובנה זו יש להוסיף את העובדה שתוחלת החיים ממשיכה לעלות ולכן את גיל הפרישה צריך לעדכן מדי עשור.

סיבה נוספת לכך שיש לקבוע את גיל הפרישה בין 68 ל-70, היא כי ההנחה לעיל לפיה כל העובדים במשק עובדים רצוף מגיל 25 עד גיל הפרישה, היא תיאורטית בלבד, שכן תמיד יש תקופת המתנה בין עבודה לעבודה או חודשי אבטלה מאולצת בגלל תנאי המשק.

לסיכום, בבואנו לבחון את שאלת העלאת גיל הפרישה לנשים יש לראות את התמונה בכללותה. למרות ההבנה שישנם מקצועות שוחקים, שכוחם הפיזי של העובדים בהם אינו מאפשר להם להמשיך לעסוק בהם מעבר ל-40 שנות עבודה, חשוב לא להתעלם ממרכיב איכות החיים של הפורש לפנסיה. עליית תוחלת החיים בעולם המערבי ובישראל בפרט וכן העובדה כי במשך שנות העבודה, מרבית העובדים אינם מועסקים בצורה רצופה, רק מחזקת את הצורך בהעלאת גיל הפרישה לנשים ל-68. 

כאן המקום לציין כמובן שיש לאפשר לעובדים שהגיעו לגיל פרישה להמשיך לעבוד לפי רצונם, כל עוד תפוקתם ותפקודם מתאימים למערכת בה הם נמצאים, וזאת לטובת העובד ולטובת המערכת כולה.