כמה עוד ניתן להעמיס על המעסיק?

מבחינת כנסת ישראל, מהווה המגזר העסקי פרה נחלבת. לעטיניה אפשר להתחבר ולמצוץ עוד ועוד, ללא גבולות ומבלי להתחשב בהשלכות, שעלולות לפגוע דווקא בעובדים. לעובדים יש אינטרס עליון שמקום העבודה שלהם יהיה איתן ויציב ויוכל להמשיך לספק להם עבודה ופרנסה.

רק בתקופה האחרונה הוגדלו מספר ימי החופשה לעובדים בשנות העבודה הראשונות; לאבות הוענקה חופשת אבהות, שחלקה מבוססת על פיקציה, כשמשתמשים בימי מחלה למרות שהעובד איננו חולה; אפשרנו לאחרונה גם לגבר לצאת לשעת הנקה (שני ההורים חולקים בזכות הורית זו); חלק המעסיק בהפרשות הפנסיוניות הוגדל בחודש יולי ויעלה פעם נוספת בינואר 2017, שכר המינימום הועלה גם הוא, ואלו רק דוגמאות חלקיות.

חלק מהתיקונים מוצדקים, אבל הם לא נעשים במסגרת של ראייה כוללת של החובות וההכבדות שהמעסיקים נחנקים תחת עולם כבר היום. המצוקות האמיתיות של המעסיקים ובעיות האמת איתן הם מתמודדים לא ממש מקבלות ביטוי ונחשבות לדמעות תנין.

חסרה חשיבה, שבודקת את ההיתכנות הכלכלית של כל הגזירות על המגזר העסקי בנוגע לכל חקיקה ספציפית, בדומה לחובה למצוא מקור מימון לכל הצעת חוק שמטילה חובות כלכליות על המדינה. שם הידיים קפוצות, אבל כשמדובר במעסיק, המחוקק שלנו נדיב מאוד להגיש את החשבון לפתחו.

כך למשל, לאחרונה אישרה ועדת שרים לענייני חקיקה הוספת מספר ימי ראשון כיום שבתון. עוד ימי חופשה לעובדים בישראל על חשבון המעסיק. זהו רעיון מעניין, הנוגע גם לתרבות הפנאי, אבל אם כבר נוגעים בשבוע העבודה, למה לא לטפל, גם בבעיה הכאובה של חישוב השעות הנוספות, שנספר, באופן אנכרוניסטי, פר יום ולא באופן חודשי ומנציח מציאות מעוותת, שעל אותו מספר שעות חודשיות, המעסיק משלם יותר כסף?

ב-15 השנים האחרונות עברו בכנסת ישראל לא פחות מ-190 תיקוני חקיקה וחקיקה חדשה בתחום דיני העבודה. אין לכך אח ורע בשום תחום אחר. מחוקקים את עצמנו לדעת תוך כדי ליפוף החבל סביב צווארו של המגזר העסקי.

מה גורם לחברי הכנסת להיות כה פוריים בתחום? מעבר לרצון לבלוט ולהיות חברתיים, לכאורה, כנראה שמספר תפיסות שגויות: כל המעסיקים גדולים ומרוויחים המון; הם יוכלו לעמוד בכל גזירה; המעסיק תמיד חזק והעובד חלש ואולי כי חלקם לא ניהלו מעולם עסק ולא מבינים את ההשפעות של כל חקיקה על העסק.

טייקונים? זוהי בורות בנוגע למבנה המשק. בישראל כ-500 אלף עסקים. כ-420 אלף מתוכם הם עסקים קטנים וזעירים, שהפדיון שלהם לא עולה על 1 מיליון ₪ בשנה. עבורם כל תוספת מהווה מכה אנושה וצעד נוסף לעבר סגירת העסק. ואחרי זה מתפלאים שבכל שנה נסגרים בישראל עשרות אלפי עסקים ושהצמיחה שלנו נעצרת.

מאמר דומה פורסם בגלובס ביום 21.11.16