עצמאות הרגולטורים אינה קדושה
היחס שלנו אל הרגולטורים למיניהם הוא אמביוולנטי. מהצד האחד, אנו רוצים שיהיו לנו אנשי מקצוע אחראים המקבלים החלטות חשובות, על פי שיקולים ענייניים טהורים וללא התחשבות, עד כמה שזה אפשרי, בהיבטים פוליטיים. ויש גם רבים הסבורים שהרגולציה ועצמאות הרגולטורים הם אפילו אחד מאבני היסוד של הדמוקרטיה. כולנו נסכים כי חשוב שיהיו רגולטורים הפועלים עצמאית על פי סמכויות סטטוריות מוגדרות; מרכזים ראיה שלמה של תחום שלם ונהנים ממרחב גדול של קבלת החלטות על פי שיקול דעתם. אך מהצד האחר אנו לא תמיד אוהבים כשהם עושים שימוש מופרז בכוחם.
בעיית היסוד היא שהרגולטורים אינם תמיד מרוסנים מספיק ואין הם יודעים לשמור על איזון נכון בין המשקל שיש לתת לתחום האחריות שלהם מול מערכת השיקולים הכוללת על הנעשה במשק.
כל רגולטור רואה את המשק כולו דרך משקפיו הצרות. הוא סבור שהמשק כולו צריך להתאים את עצמו לתחום אחריותו. הוא מוכן להפוך עולמות, לזעזע ענפי משק שלמים ולערער מוסדות ארץ, וכמובן, שתמיד כל מהלך יוגדר כעידוד התחרות לטובת הציבור; והלהט הגדול שלהם לדרוש עוד ועוד דיווחים ללא ניסיון לצמצם בעומס הוא מחריד.
אבל כפי שאמר יוג'ין קנדל "התחרות אינה היעד, התחרות היא האמצעי". יש תמיד להתבונן היטב מהי התחנה האחרונה אליה אנו מגיעים, לאחר שמוצעת רפורמה רגולטורית חדשה, ומה המחיר הכולל שהיא דורשת מהמשק.
בעיה לא פחות חמורה המניעה עודף רגולציה היא האמביציה האישית. הרצון של הרגולטור לראות את שמו מופיע באמצעי התקשורת חדשות לבקרים, עם תמונה יפה יותר או פחות. וכאן צריך להודות שאין הם לבדם אשמים. התקשורת, במידה רבה, מזינה אמביציה אישית זו כשהיא מעניקה לכל ציוץ של רגולטור משקל השווה לחמישה שרים.
אני אישית חושש תמיד מהקצנה רגולטורית, מנכונות ללכת בקו חשיבה מצומצם אחד, תוך זעזוע של ענפי משק שלמים ויצירת עלויות גבוהות וחדשות.
הדוגמה הרלוונטית ביותר היא רפורמת הפנסיה האחרונה. עוד עלות על גב המגזר העסקי, אשר עליו מותר להעמיס את עלות הרפורמות כולן ללא מעצור גם כאשר הישגי הרפורמה כלל אינם ודאיים.
הרגולטורים לא נבחרו על ידי הציבור ואין להם אחריות ישירה כלפיו. האחריות כלפי הציבור אינה שלהם. אכן, עליהם לפעול באחריות לפי אמות מידה מאוזנות ולתועלת הציבור, אך הם אינם נושאים באחריות הישירה. מי שכן נושא באחריות הישירה הם חברי הכנסת והשרים. הם אלה שצריכים לתת דין וחשבון לציבור אם הצליחו או כשלו.
שר אינו יכול לנקות עצמו אם בתחומי משרדו נעשתה פעולה רגולטורית, הפוגעת בציבור. האחריות הסופית היא תמיד שלו. בשל כך, אין אנו צריכים להתרגש יתר על המידה אם שרים מחליטים להתערב בפעילות רגולטורית.
לא עצם ההתערבות צריכה להיות המושא לביקורת, אלא מאילו מניעים נעשית אותה התערבות, ומהי התוצאה האמיתית במבחן טובת הציבור? לא תמיד קל להעריך זאת, אך זוהי בדיוק מהותה של הדמוקרטיה. הויכוח הפתוח והחופשי והניסיון בדרך הדיאלקטית להגיע למסקנה הנכונה.
מאמר דומה פורסם בדה- מרקר 14.12.15
